everest

האולטרה-מרתון באוורסט

בהתחלה שמעתי את הצעקה. שבריר שנייה אחריה הבנתי שאני זה שצעק ואז רסיסי המידע התחילו להגיע להכרה, זה אחר זה, כמו קוביות דומינו. אחרי שהאוזן קלטה את הזעקה, חיישני המוח קלטו את הכאב החד, כמו סכין שחדרה לעצם, שפילח את החלק התחתון של גופי ואחר כך כמו בסרט בהילוך איטי האטתי את הריצה, צלעתי עוד כמה מטרים, דילגתי על רגל אחת ונפלתי אל תוך השלג הרך. אז השתרר שקט.
שכבתי ככה על הצד ללא תנועה, הנשימה מהירה והמוח מעכל את מה שקרה בשניות האחרונות. הכאבים לא הותירו ספק, נקעתי את הקרסול ואני שוכב בשלג, בהימלאיה, בגובה של 4700 מטר, בדרך מדינגבוצ'ה לצ'וקונג, כפרים נידחים ושכוחי-אל באזור האוורסט. עברתי כבר 20 קילומטרים של תחרות קשה בתנאים קיצוניים של חוסר חמצן, קור מקפיא ומסלול מכוסה בשלג וקרח, אבל לפניי פרושים עוד 40 קילומטר שלעומתם מה שעברתי הוא לא יותר מחימום קל.

איך אצליח בכלל להמשיך מכאן?מה עם הרץ הברזילאי שפותח פער עליי? מה על כל אלפי הקילומטרים שרצתי כהכנה לתחרות הזו? לעצור? עכשיו? ואז מה? אמרתו של ווינסטון צ'רצ'יל עם הסיגר הנצחי והמבט החודר מהדהדת בראשי: If you're going through hell, keep going. אני חייב להמשיך – הישועה לא תיצנח מהשמיים ולא משום מקום אחר. האפשרות להפסיק את התחרות לא קיימת. תחושת חירום ממלאת אותי. באמצע התחרות אני מבזבז זמן יקר על הרהורים שאינם מועילים. אני מתיישב ושולף את התחבושת האלסטית מהתיק ומנסה להרגיע את עצמי. לא שברתי שום דבר. בסך הכל נקע. בעודי חובש את הקרסול, יאק ארוך-שיער ומעוקל-קרניים מתקדם לאיטו לעברי. אני יושב, לא יכול לזוז, מתבונן בבהמה הענקית המתקרבת אליי ומבקש ממנה בליבי שתניח לי, לפחות עד שאני חובש את הקרסול. היאק נעצר, מתבונן בסקרנות, מניד את הראש עטור הקרניים פעם או פעמיים וחוזר לענייניו. אני מסיים את החבישה שחונטת את הקרסול שלי בחביקה הדוקה, נעמד על הרגל ואחרי מספר התנשפויות שנועדו לנשוף את הכאב החוצה מהגוף אני שוב במרוץ. באופן טבעי אני זהיר יותר, הכאבים שולחים לי תזכורות שבמקרה של תאונה נוספת כזו, לא נחישות ולא כוח רצון, לא גלולות לשיכוך כאבים ולא התעלמות יעזרו ואצטרך לפרוש מן התחרות.

אני מתקדם בריצה זהירה ובתחנת הביקורת הבאה אני מצטייד בתחבושת אלסטית נוספת – על כל צרה שלא תבוא.  שביל העיזים הצר מתפתל על צלע ההר. נדרש ריכוז מירבי. מתחתיי תהום של אלפי מטרים שבתחתיתה גועש נהר ומעליי פסגות לבנות מושלגות מתנשאות מעל העננים. אני רץ לאורך שביל העיזים הזה, הריאות משוועות לחמצן, שרירי הרגליים שורפים ממאמץ ומשוועים למנוחה, העיניים טורפות את יפי ההרים והמחשבות נודדות כמו הנשרים הענקיים שדואים מעליי בריחוף מלכותי.

למטה המנזר הבודהיסטי שביקרנו בו לפני כמה ימים. מראהו של פסל הבודהה הענקי שבאולם המרכזי, מקושט בנרות ומעוטר בדמויות אלים צבעוניות, עולה לפניי. הבודהה שגובהו מטרים אחדים יושב בעיניים חצי-עצומות,  ולמרגלותיו יושבים בשקט חברי המשלחת הישראלית למרתון האוורסט,  ברגליים מסוכלות ובעיניים עצומות, שקועים באווירה המיסטית ובמוזיקה הקצבית. אני עוד מצליח לשמוע את קולות הבס של מלמול התפילה הטיבטי ואת צליל השופר, שאצל הטיבטים הוא עשוי מקונכיית ענק, המזמן את הבודהיסטים לתפילה, לפני שאני נשלף משרעפי הזיכרון בחזרה אל המציאות העזה של שביל העיזים והשמיים המתקדרים שאינם מבשרים טובות.

אמנם הדופק גבוה מאוד ואני מתנשם ומתנשף אבל אני מצליח לשמור על קצב ריצה טוב. מתברר לי שהריצה לאורך מאות רבות של קילומטרים בכל רחבי הארץ, מהרי אילת ועד החרמון נותנת את פירותיה עכשיו. אמנם ההרים בארץ דומים לתלוליות חול, אפילו לא גבעות בהשוואה לרכס ההימלאיה, אבל גם על התלוליות האלה אפשר להתאמן, ואם רצים מעלה ומטה ושוב מעלה ומטה הרי שהאימון טוב ומועיל. ולעניין הגובה? החדר ההיפוקסי במכון וינגייט, חדר שרמת החמצן שבו ניתנת לוויסות ובכך לדמות תנאי גובה, היווה את מרכז האימונים העיקרי שלי ושל שאר חברי המשלחת למרתון האוורסט, ועכשיו כשאני שועט בגובה 4300 מטר אני אסיר-תודה על כך.

מסוק חולף מעליי בדרכו לחילוץ של רצים במצוקה, ואני נזכר בטיסה שלנו לכאן לפני עשרה ימים, במטוס הקטן שהכיל רק את שלושה-עשר חברי המשלחת ודיילת נפאלית חייכנית ונעימה. מיד אחרי ההמראה מקטמנדו התחושה הייתה של מסלול משוכות אווירי. לאחר הנסיקה הראשונית התייצב מולנו רכס הרים גבוה שתבע את כל כוח מנועיו של המטוס הקטן ומשעברנו מעליו – ראה זה פלא, הנה עוד רכס גבוה יותר, ומשחלפנו מעליו הנה עוד אחד ועוד אחד וכך הלאה רכס אחרי רכס, עננים ופסגות עד אשר מקץ 45 דקות של טיסה קופצנית ומטלטלת נגלה לעינינו שדה התעופה הידוע לשימצה של לוקלה, שדה התעופה הקטלני בעולם. מן האוויר עוד ניתן להבחין בשברי המטוסים הרבים שסיימו את חייהם ואת חיי נוסעיהם כשלא דייקו בנחיתה הדורשת דיוק מירבי. מטוסים שהחמיצו את משטח הנחיתה המשופע והקצר להחריד שבקצהו האחד תהום ובאחר קיר סלעי.  הטייס הנפאלי מטיח את גלגלי המטוס במסלול המשופע, המטוס מזדעזע מעוצמת הנחיתה, נדמה שעוד רגע הכנפיים יחבטו בקרקע אבל כעבור שניות ספורות הוא כבר נעצר, לא יותר מעשרים מטר מקיר הבזלת שבקצה המסלול.  "וולקאם טו לוקלה אנד טו דה אוורסט מרתון", מקדם אותנו שלט ענקי התלוי על גדר שדה התעופה.

ההליכה בשביל המטפס בהדרגה נעימה ויפה. אנחנו צועדים במתינות, מאפשרים לגוף להתאקלם בהדרגה לאוויר הדליל. צעד אחר צעד, אני מרסן את הדחף לרוץ למעלה, נזכר בכלל הגדול של טיפוס: "הרים לא בולעים, הרים מכרסמים". ארבעה ימים אחרי הנחיתה הלא רכה אני שוכב בשק השינה בתום עוד יום צעידה ומנסה לפענח את פשר התיפוף הקצבי שמדיר שינה מעיניי. כבר קרוב לחצות, הגוף עייף מימי ההליכה הארוכים וממאבקו בדלילות החמצן אבל התיפוף הבלתי-פוסק לא מניח לי להירדם. הכפר חשוך לחלוטין, כל קולותיו כבר מזמן נדמו ורק אותו תיפוף ממשיך בעקשנות לנקר באוזני,. הוא אינו חלק מהרכב של כלי נגינה שכן קצבו קבוע ומונוטוני, הוא אינו מכאני שכן אחת לשעה בערך אני מזהה שינויי קצב קלים, הוא אינו חלק ממופע מוזיקאלי שכן מלבדו אין קולות נוספים. ואז אני מבין. מרגע שהבנתי מהו התיפוף, או יותר נכון, מה שהוא חלק ממנו, אני מתמלא סקרנות.

אני מחליק מחוץ לשק השינה, לובש בגדים חמים ומעיל פוך ויוצא מבית ההארחה אל רחובות הכפר השרויים בעלטה מוחלטת. כמו עכבר מסיפור חלילו של המלין אני הולך בעקבות הצלילים ההולכים ומתגברים ומובילים אותי לבסוף לפתחה של בקתת עץ שאור לבן ועשן שחור בוקעים ממנה. בפנים, אדם עטוי בחלוק לבן מעוטר בקונכיות, חרוזים ושרשראות, מצנפת נוצות טווס לראשו, רוקד באקסטזה. מכשף. גופו מתעוות מפעם לפעם והוא לא מפסיק למלמל פסוקים. ליד המדורה בפינת החדר שממנה מיתמר עשן שחור של צמחים חרוכים, יושב המתופף ומקיש על קערת מתכת. זוג צעיר יושב ללא תנועה, בעיניים חסרות הבעה, כשהמכשף קופץ ומדלג סביבם, מפריח מעליהם עשן, נוגע בהם במטהו, קושר אותם בחוטים, מצייר בגיר  דמות של שד על הריצפה לרגליהם ומשקה אותם במשקה שצבעו עכור. בני הזוג, מישהו מסביר לי, איבדו את תינוקם בן החודש כתוצאה משד שהשתכן בגופה של האישה והטקס נועד לגרש את הדיבוק. בשתיים וחצי לפנות בוקר דלת הביקתה שוב נפתחה כדי לאפשר לדיבוק לצאת. אני לא יודע אם הוא יצא אבל אני ניצלתי את ההזדמנות לצאת בעצמי – יום הליכה ארוך חיכה לנו ואני זקוק ללמנוחה כדי לאגור כוחות לקראתו.

התיפוף המהיר בטקס גירוש השד מתמזג עכשיו עם טרטור המנוע של ההליקופטר ששוב עובר מעליי והפעם הוא מצלם אותי מתמודד עם מה שמכונה כאן בקרב רצי האולטרה "קיר המוות". טיפוס תלול הנמשך כעשרה קילומטרים והמסתיים בגובה של 4600 מטר. בגובה הזה דלילות האוויר מספקת לאדם רק 50% מכמות החמצן אותו אנחנו נושמים בגובה פי הים. אדם שיונחת בגובה הזה ללא תקופת התאקלמות ילקה במחלת גבהים חריפה שתסכן את חייו. אדם המאוקלם לגובה לא ימות אבל קוצר נשימה ופעילות לב מואצת ביותר תהיה מנת חלקו גם במאמץ קל שבקלים. אני בתחרות, ובהתאם מווסת את רמת המאמץ כך שלא אעמוד או אעצור אפילו לרגע אחד. הגוף חייב להיות בתנועה. התחרות כבר נכנסת לשעתה השביעית, שבע שעות שבהן הגוף במצב של מאמץ עצים ומתמשך. תוך כדי טיפוס אני ממלא את מאגרי האנרגיה המידלדלים של הגוף באכילת חטיפי אנרגיה שמזינים את המערכות המטאבוליות, במשקאות חלבון שמונעים מהשרירים להתפרק ובשתייה שמונעת את התהליך שבו הדם הופך לצמיגי בגלל הגובה ובגלל המאמץ האדיר. כשעה לפני ההגעה לפסגת "הקיר" סופת שלגים מכה בנו. שלג כבד יורד, השביל נעלם מתחת למעטה עמוק והניווט נעשה לפי הדגלים הכחולים המופיעים ונעלמים מאחורי כל סיבוב, בקצה כל עלייה, ליד כל צומת שבילים שהעין לא יכולה לראותו. הריצה הופכת בלתי אפשרית ואני עובר להליכה, השלג מגיע עד ברכיי ומסתיר מתחתיו סלעים חלקים.  אני מבוסס בו ומתנחם בידיעה שהשלג הקר העוטף את כפות רגליי הוא הדבר הטוב ביותר בשביל הקרסול הנקוע שלי.

אלפי דגלי תפילה בודהיסטים צבעוניים מתנוססים ברחבי ההימלאיה, ועליהם מודפסות תפילות הנישאות ברוח עם התנפנפות הדגלים באוויר. ביני לבין עצמי אני מודה לאלוהי הדגלים ששמר עלינו בתלאות המסע הזה. למעט שניים מןהמשתתפים שתסמינים מדאיגים של מחלת גבהים נתנו בהם את אותותיהם בגובה של 4400 מטר ושנאלצו לסוב על עקבותיהם ולטוס בחזרה, כל שאר חברי המשלחת הגיעו למחנה הבסיס של האוורסט. נכון אמנם שההגעה הייתה מלווה בכאבי ראש, סחרחורות, בחילות וגם בלא מעט משברים רגשיים, אבל אלה היו זמניים ותמונות החיוכים על רקע הפירמידה השחורה של האוורסט מעידים על כך.

אני חייכתי פחות: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. מחנה הבסיס של האוורסט היה לי בית במשך כמעט חודשיים ימים שבהם טיפסתי לפיסגתו של האוורסט, לפני 5 שנים. כשיצאתי מהמחנה הזה הוא היה כמרקחה. עשרות אוהלים וביניהם מטפסי הרים מכל העולם, שבאו והלכו, טיפסו וירדו, שמחו והתאכזבו ואילו הפעם – דממת מוות. לא אוהלים ולא מטפסים, לא עולים ולא יורדים, שקט קר ועויין קידם את פנינו. תחושה של מקום אכזרי, קר וקשה שאינו מקדם אורחים בסבר פנים יפות: שישה-עשר בני שבט השרפה נהרגו במפולת שלגים אימתנית רק כמה מאות מטרים מכאן, לפני כחודש, באסון הכבד ביותר שפקד את האוורסט. לאות השתתפות באבל המשפחות ומתוך כבוד לנספים, החליטה הממשלה הנפאלית שהאוורסט יהיה סגור לטיפוס בעונה הנוכחית וכך מצאנו את עצמנו לבד במחנה הבסיס.

באוהל המרכזי שבו הוגשה לנו ארוחת הערב ניתנה לנו תחזית מזג האוויר והתדרוך ללילה: סופת השלגים שהחלה בצהריים תלך ותתעצם בשעות הלילה וביום המחרת. דיירי האוהלים חייבים לנער את השלג הנערם על האוהלים על מנת למנוע את קריסתם ואת סכנת החנק בתוכם. אנחנו חוזרים לאוהלים, מתכרבלים בשקי השינה ומקשיבים לפתותי השלג המכים ללא הפסקה ביריעות האוהל, שעה אחר שעה ללא הפסקה. מדי פעם נשמעות מפולות שלגים מתגלגלות מן ההרים שלידנו בקול רעם מהדהד ולאחריהן שוב שקט שבו שומעים היטב את פתותי השלג נחבטים ביריעות האוהל. בחצות הלילה האוהלים כבר קבורים מתחת לשלג ולולא היו המארגנים שולחים צוותי פינוי שלג, היינו עלולים להיקבר בהם. בבוקר,נמסרה לנו ההודעה שלא הפתיעה איש מאיתנו: בגלל השלג העמוק ובגלל הסכנה הגדולה הכרוכה בזינוק למרתון בתנאי מזג אוויר כאלה הוחלט להזיז את נקודת הזינוק 4 ק"מ דרומה.
שיירה ארוכה של רצי מרתון, נושאים את ציודם, התפתלה בירידה ממחנה הבסיס והשאירה אותו עויין, קר ונטוש כמו שמצאנו אותו ביום אתמול.

מאחורי כבר 55 קילומטר ויום ארוך של עליות וירידות, כשהשמיים מתחילים להיצבע באדום של שקיעה והפסגות הלבנות מוורידות. היופי עוצר נשימה ולראשונה זה שמונה שעות אני נעצר ונעמד מול ההר שלפניי. פיסגתו הזהובה באור השקיעה מבצבצת מתוך שכבת עננים, מתחתיה יער ירוק ועשיר מעלה אד לבן והרחק למטה בעמק הנהר השוצף מתפתל בצבעי איזמרגד. אין לי מצלמה לשלוף ולא טלפון לצלם. אני עומד, קפוא כפסל. ידיי לצידי גופי, הנשימה איטית ורגועה, אני נותן לתמונה להיספג, לא רק בעיניי אלא בכל חושיי – אני חש את צינת הלילה המתקרב, מריח את ריחו הטרי של היער הרטוב, שומע את ציוצי הציפורים בדרכן ללינת הלילה וטועם את מליחות הזיעה שהצטברה על שפתיי במשך היום. כל כולי ברגע, שוקע לתוך התמונה וכעבור פרק זמן לא ידוע אני מקיץ מהבהייה הנעימה ומתיק את עצמי מהמקום בריצה קלה.

אני מציץ במפה תוך כדי ריצה ורואה שנשארו רק עוד 6 קילומטר לסיום. בתנאים רגילים מרחק כזה אמור לקחת לי פחות משלושים דקות, אבל משהו לא מסתדר לי עם הטופוגראפיה. העמק נפרש מולי  ונמשך עד האופק הרחוק ואילו נקודת הסיום נמצאת בכלל מחוצה לו ובכיוון אחר. "חכם השביל מההולך בו" אומר הפתגם ואני מניח לשאלות המטרידות וממשיך לרוץ בשביל המטפס בתלילות. הלב עומד להתפוצץ וחומצת החלב שורפת את שרירי הרגליים כשלפתע פתאום מכה בי ההבנה כי השביל אינו ממשיך לאורך העמק אלא מטפס בניצב לעמק, למעלה למעלה לקצה הרכס. מעליי, בגובה מאות מטרים, אני רואה את המנזר האפוף בערפל שאליו מוביל השביל. בין יאוש ובין תסכול אני בוחר בחיוך. זו הדרך שלי להתמודד עם האתגר החדש שמשום מקום התייצב מולי. זה מה שאני עושה כשאני מבין שאשליית הסיום הקרוב מתפוגגת וממשיך "לכרסם את ההר", צעד אחר צעד, אגלי זיעה שורפים את עיניי וניגרים על גבי עד אשר אני שוב על רכסי ההרים הגבוהים, עטוף בענן אפור ופסגות לבנות.

בארבע בבוקר, בתוך שק השינה, ההתרגשות מבריחה ממני את השינה. בדקות הארוכות הללו מתגנבות השאלות והספקות כמו לוחמי נינג'ה יפנים המחכים לרגעי הריפיון של הרוח. בשקט, בבגדים שחורים ומוסווים הן מתגנבות, יודעות שהדקות הללו שבו הגוף משווע לחום, למנוחה, לויתור, הן שעת הכושר לשאלת האם-זה-כדאי ושאלת הבשביל-מה-אני צריך-את זה. הדקות שבהן צריך לקבל את ההחלטה לצאת לקור המקפיא, למאמץ הבלתי נתפס, לסכנה האורבת, הן בדיוק הדקות שבהן שאלות אלה מנפצות את עצמן כמו טייסי קאמיקזה על חומות כוח הרצון, מנסות לקעקע אותה. אני מכיר אותן – את השאלות ואת הספקות, אני אפילו יודע מתי הן תגענה ובכל פעם הן אכן מגיעות ברגעי ריפיון הרוח, בשעת הכושר שבו עולה מפלס הקושי והכאב. צפויות עד כדי פאטתיות, כמו ברק אחרי רעם, כמו האנגאובר אחרי לילה של שתייה. לשאלות הללו של למה-זה-כדאי ושביל-מה-אני-צריך-את-זה יש מקום, אבל לא עכשיו. מקומן וזמנן הוא בתחילת הדרך, בשלווה ובקור רוח, כשיש זמן להעריך את הבעד ואת הנגד. מרגע שהתקבלה ההחלטה אין מקום להיסוס, בעצם אין מקום לשאלות בכלל. המטרה נקבעה, הכללים נקבעו ועכשיו חותרים אליה, נקודה. אני מנפנף אותן מעלי כמו יתוש, דוחה אותן על הסף ופותח את הרוכסן של שק השינה. עלטה מוחלטת מסביב, רק אלומת האור של פנס הראש שלי מאירה את בגדי הריצה שלי הערוכים בצד, מוכנים להילבש. עדיין שקט. רצי המרתון היוצאים לדרך בשמונה בבוקר עדיין ישנים. בחדר האוכל קמין הברזל מפיץ חום נעים והרצים מתגודדים סביבו, מנסים לדחות את היציאה לבוקר הקפוא. בחוץ הטמפרטורה כמינוס עשר מעלות, ושלג צחור מכסה  את הקרקע לכל מלוא העין.

כעבור שעות ארוכות, הריצה עשתה מה שריצה עושה. מקלפת את קליפות התודעה, משילה כעס, רוגז ורגשות שליליים בכלל, משקיטה את רכבת המחשבות הטורדניות, מרגיעה את הנפש. הגוף נע מעצמו בהרמוניה מלאה עם הסביבה והנה מרחוק אני רואה את מתחם קו הסיום עם המוזיקה המתנגנת ממנו ועם דגלי התפילה המתנופפים מעליו. גם אני מחזיק דגל בידי. אמנם לא דגל תפילה נפאלי אבל עיצובו יפה ומינימליסטי וצבעיו, כחול ולבן, נעימים לעין, ואני חוצה איתו את קו הסיום בחיוך רחב ובשקט גדול.